בחזרה לראשי

הריפוי של דניאלה

היום בו גיליתי את האלוהות
 
16.7.16 , נסעתי כהרגלי לשוק הכרמל לקניות השבועיות שלי. בעודי נוסעת לאורך
 
הטיילת לאורך החוף עוצר הנשימה של ת״א בסוף יולי 2016, רמזור אדום מסמן לי לעצור.
 
מבלי משים אני מביטה לשמאלי ורואה איש (גנן) שותל פרחים באי התנועה המפרידה בין שני המסלולים.
 
המשכתי לצפות בו במשיכה שאיננה מוכרת לי. הבטתי בתנועות גופו המיומנות, אשר בזריזות מפליאה חפרו גומה
 
בגודל מדוייק לשתיל שנשתל בתוכה. תוך פחות משניות הידק הגנן את הגומה, כמעט בו זמנית חפר את
 
הגומה הבאה ומשך את השתיל הבא. כך ללא הרף, ללא לאות, כשהוא עומד על ברכיו ומציג גמישות
 
וכוח מעוררי פליאה, כשברכיו מתרחקות האחת מהשנייה בפסיעה מרשימה על מנת לחסוך בזמן
 
התארגנות לפני שהוא מניע את כל כולו קדימה אל שורות השתילה החדשות. הוא חבש כובע, לבש
 
חולצה ארוכה וג׳ינס, נעלי עבודה, מוגן מהשמש היוקדת, נוטף זיעה מחום סוף יולי הכבד. לרגע לא
 
הסיט מבט ולא נח. לא הצלחתי לראות רמיזה לחוסר נוחות, או רצון לסיים. כל כולו היה נוכח בעשייה
 
והיה בולט שהזמן לא מהווה אצלו תפקיד, או שאיננו קיים עבורו. תנועות גופו זרמו בגלים מתואמים
 
ומסונכרנים עם הפונקציה של השתילה ומאחוריו ניתן היה לראות את שורות השתילים מסודרות למשעי,
 
מרנינות כל לבב בשלל הצבעים של פריחה ססגונית באמצע הקיץ החם. גם אצלי עצר הזמן והרגשתי את
 
האין סוף בתוך המחזה. כל פרט נחשף לעיני בעת ובעונה אחת. כברת הדרך שעבר, עם כל הפרחים
 
מרהיבי העין ופותחי לבב, מסודרים בסדר מופתי, זקופים בגאווה ובשמחה לעיני כל, לשמיים ולעצמם.
 
אחד הם עם העולם. פרחים אשר פשטותם מרחיבה את ליבי ולבבות רבים רק בעצם היותם הם. הפרח
 
המלבלב המסמל את כוח החיים, פלאיהם, יופיים וניצחיותם המתחדשת. השורות המתהוות ברגע זה
 
ממש, תוך כדי פעולות מיומנות ומקצועיות, מלאות בנוכחות המביעה מלאות ואהבה, אחדות עם
 
העשייה ובו זמנית, השטחים הריקים העומדים להתמלא בכל רגע, מוכנים לקבל את החיים בתוכם.
 
בתוך כל המראה הזה, הגנן שחום העור משרת את שבב החיים המסויים הזה, בעשייה היודעת את
 
עצמה, בדיוק כמו שהפרח יודע לצמוח, ללבלב ולפרוח. האחדות הזו העלתה בי דמעות ובכי של חיבור
 
ואיחוד פרץ מגרוני. הבטתי אל השמיים והודיתי לבריאה שהראיתה לי את עצמה מזווית כה מרגשת.
 
הרגשתי את הבריאה בהתהוותה ההמשכית והייתי הבריאה עצמה חווה את עצמה. באותו הרגע
 
הרגשתי את האלוהות חווה את הבריאה. לקחתי את ההזדמנות לראות את הבריאה מזווית שעד עתה
 
נסתרה מעיני ואותה כל כך חיפשתי. מצאתי אותה בלי ציפיות, באמצע הדרך, בכביש סואן ובמזג אוויר
 
חם, שמש יוקדת ולחות גבוהה, באמצע נסיעה שגרתית, בתוך עצירה בלתי נשלטת לכאורה מול רמזור
 
שעצר אותי. הרגע הרגיש כמו נצח, עד לרגע זה. חוויתי את הסינכרון בין ״תאי״ גוף הבריאה. בעיני, הגנן
 
היה תא בתוך גוף גדול המכיל תאים רבים נוספים. תא היודע מי הוא, יודע מה לעשות ושמח בחלקו
 
באותו הרגע. הרגשתי שמחה ואושר עילאיים מול המחזה המרהיב שהזדמן לנגד עיני ושאני יודעת
 
שהזמנתי אותו בעצם הווייתי בתוך המסע האישי שלי אל מהות קיומי.
 
החדווה והאושר שהציפו את ליבי מול אדם שפשוט היה מי שהוא, העלו בי את התובנה לחשיבות ההוייה
 
שלי עצמי. מערכת היחסים שלי עם עצמי והרצון להיות יותר ממה שאני עכשיו, מול הידיעה שבאתי הנה
 
רק על מנת להיות. מול הנוכחות של הגנן והשפעת היותו מי שהוא ללא שום סייג, הטמעתי את
 
משמעות הנוכחות. מאותו הרגע, אני מודעת יותר מתמיד למחשבותי כשהן נודדות אל העתיד הלא ידוע
 
וכשהן מתבססות על ניסיון העבר המונע ממני להתנסות ולהתחדש. אני מודעת לכך שזה מונע ממני
 
להיות מי שאני ברגע ההווה. אני מונעת בכוח השפעת העילוי שחל בי מול סיפור הגנן והוא משפיע עלי
 
מבלי שהוא בעצמו יודע, בכל רגע ורגע בחיי. במספר ימים מועט, הצלחתי להתפתח במסעי הרוחני יותר
 
מאשר במשך שנים רבות של חיפוש עצמי. ראיתי וחוויתי את השפעת הנוכחות וכל מה שרציתי זה
 
להמשיך אותה.
 
אני יכולה להעיד על עצמי שתמיד בחרתי לעשות רק מה שאני אוהבת ושהייתי עושה מה שאני בוחרת
 
גם אם לא הייתי צריכה. בכל זאת ארועי חיי שיקפו לי שאני עדיין מחבלת בעצמי מבלי משים ומול
 
השיקופים האלו התגייסתי למסע מרתק בו אני מוצאת אמונות והגדרות שאינן מסונכרנות עם מי שאני
 
עכשיו בתוך הזמן שהשתנה וממשיך להשתנות. כל השיעורים הנחו אותי פשוט ״להיות״ ואף שיעור לא
 
הסביר לי את ההרגשה שחוויתי מול הגנן. הרגשתי כמו אמא חדשה, המבינה מה זה לידה ואיך מרגישים
 
מול הפלא שיוצא מקרבה, רק בעת החוויה. לא משנה כמה הסבירו והכינו אותי לקראת הלידה,
 
התיאוריה הזו לא משתווה לחוויה ולהתנסות עצמה.
 
מול מחזה הגינון ילדתי את עצמי מחדש. לידה שהפיקה ממני שחרור שהתבטא בבכי תמרורים מלא
 
אושר. בכי של געגוע שהסתיים. רק באותו הרגע הרגשתי כמה התגעגעתי לעצמי כל השנים האלו בהם
 
חיפשתי את מה שלא ידעתי וגם ידעתי שקיים. ילדתי את עצמי ונולדתי בו זמנית. נולדתי לחוויה, שאני מי
 
שאני וזה מספיק טוב. עובדת היותי תורמת גם כשאני לא יודעת, משפיעה גם על מה שאני לא מודעת
 
אליו, משחררת אותי מהצורך להיות יותר טובה ולהתאמץ להשיג דבר מה נוסף. ילדתי את עצמי אל תוך
 
אהבה גדולה של קיום פשוט. קיום פשוט עם הרגשה אינסופית של התרחבות ואחדות. מאותו הרגע אני
 
מודעת אל ההוויה הזו ואוהבת את עצמי בדיוק כמו שאני. קל לי יותר לבחור את מה שמרטיט את ליבי
 
ומושך אותי לעשייה ממוקדת ללא תחושה של זמן, ללא תחושה של עייפות או רעב. שם אני מי שאני,
 
כשאני לא מודעת למגבלות. כמו הגנן שלא היה מודע לחום, לשמש, למכוניות, לאנשים שעברו, לזמן,
 
לעייפות, לרעב. את כל זה הרגשתי בדקותיים של עצירה ברמזור בטיילת בתל אביב.
 
הרמזור הירוק הניע אותי פיסית מהמחזה הלאה, אך החיבור והחוויה נשארו עימי. אני נושאת את
 
החוויה הזו כבר מספר ימים וההתרגשות סביבה הציפה בי רצון עז להרחיב אותה ולהפכה למי שאני
 
בתוך קיומי עלי אדמות כוכב ארץ בזמן זה. מאותו הרגע, מול כל מה שהחיים מציבים בפני, אני בוחרת
 
לראות אותם מעיני הבריאה.
 
מספר ימים לפני הפגישה עם הגנן, הודיעו לי בשיחת טלפון שבדיקת הפאפ שלי לא טובה ושעלי להתחיל
טיפולים והליכים כדי להסיר תאים לא טובים מגופי.
 
בתור מי שמנחה לריפוי עצמי ועוזרת בכל יום למי שמגיע אלי לטיפול, למצוא את הריפוי בעצמו, הרגשתי
 
ברת מזל על שניתנה לי ההזדמנות להתנסות בריפוי שכזה מול בשורה שלרוב מפחידה את כל השומע
 
אותה. ידעתי גם שאני יצרתי את המציאות הזו וכיוון שאני יוצרת לעצמי את המציאות שאני חווה ואשר
 
משתקפת לעיני, יש לי הזדמנות לברוא את הבריאה שלי מתוך סימן דרך המראה לי, שעלי לפנות לכיוון
 
חדש. אותו כיוון שבו הלכתי באספקט מסויים בחיי, מבקש כיול מחדש.
 
ניסיתי לבצע תהליכי ריפוי ולא צלחתי. למודת ניסיון, הצעתי לעצמי לשחרר ולסמוך על זרימת החיים.
 
ביקשתי לקבל סימן והסימן שקיבלתי, היה מעבר ליד הדימיון. התובנות והתחושות שהסימן הפיק בי, הן
 
מעבר למה שהשכל שלי יכול היה להמציא.
 
אני מרגישה כל כך בטוחה מול הסימן שקיבלתי. יודעת שאני הזמנתי אותו בכך שפיניתי את עצמי לראות
 
את מה שהוויה של פחד ויאוש לא היתה מראה לי, גם אם הייתי ניצבת מול הגנן ולא לצידו.
 
הווית החופש איפשרה לי לראות את מה שקיים כל הזמן.
 
כבר כמה ימים שאני מוצאת את האספקט המדוכא שלי, זה שלא היה מספיק טוב.
 
אני מרעיפה עליה אהבה ומתקנת את הרושם שנוצר בה במשך כל שנות חיי. אותו אספקט שנתגלה בזכות חווית הנוכחות,
 
מקבל ממני את כוחות הריפוי באהבה ללא כל תנאי הנובעת ממני ללא מחסומים מאותו הרגע בו גיליתי
 
את האלוהות.
 
אני יודעת שהריפוי הזה והמודעות לתיקון הזה, הם המקור לביטוי הפיסי של הבדיקות
 
ה״מפחידות״ וכרגע כשאין יותר סיבה להסב את תשומת ליבי לאספקט החבוי שהתגלה, אין יותר מקום
 
לביטוי הפיסי. אני בריאה.
 
רמת ההתרגשות הממשיכה לעלות ולהשפיע על חיי הפיסיים מאותו היום ועד עכשיו, הניעה אותי לזרות
 
אור על דפים אלו ולשתף את כל מי שמתמגנט למסע הפנימי שלו ומזמין אליו ריגושים של חיבור עז מתוך
 
פשטות נוכחת. המציאות שלי מספרת לי שכל הדרך שעברתי והעברתי את עצמי בשנים האחרונות,
 
נושאת פרי. אני אהבה והאהבה הנובעת ממני פורצת החוצה בשעטת חדווה ומראה לי את עצמה
 
בדרכים מרגשות.
 
אני מוכלת בהכרת תודה על האפשרות להרגיש כך. בתוך המרחב של אושר כזה, שאינו תלוי, אינו מותנה
 
במה שקורה לי, כל מה שקורה לי מקבל משמעות אחרת. זו הפעם השנייה בחיי שאני מתמודדת עם
 
בשורה של אירוע סרטני והפעם אני לוקחת את חיי בידיי ובוראת אותם בדיוק כמו שהגנן יוצר את גן
 
העדן המלבלב, בתוך תנאי אקלים שלכאורה אינם מאפשרים אותו. אני בוחרת להיות הגנן, הפרח, הרוח
 
שמפיחה חיים בגופי מבלי שהאקלים החיצוני מפריע לי להיות מי שאני רוצה להיות .
 
עד עכשיו היצירות שלי לוו בסבל ובכאב רב. בראתי את עצמי בכל פעם מחדש מתוך היתקלויות בדרכים
 
ללא מוצא בתוך מסע חיי המרתק. כל הסבל הזה הוביל אותי למי שאני היום. כיום אני שמחה בחלקי,
 
יודעת את עצמי, את משפחתי הקרובה, משפחת בני האדם וכל יציר טבע שהוא.
 
המסע שלי ממשיך, אך מתחיל בכל יום מחדש.
 
בכל יום אני יוצרת את עצמי מחדש בזעיר אנפין ומקרינה את הגילויים וההארה כמו השמש שמאירה את
 
כל חלקי ושוכני הכדור בזמנה.
 
אני בשלום עם השינוי. אני מברכת את השינוי. אני השינוי. אני משתנה בכל חלקיק קטן של הוויה. אין
 
רגע אחד שאני אותה אחת. רצוני הוא להמשיך להתפתח ולחוות את השינויים מתוך עניין, כשאני
 
מתנסה בחוויות חדשות ובהזדמנויות לפצח תעלומות חדשות. אני מפצחת התעלומות ומזמינה את הלא
 
נודע אלי בכל רגע. אני הלא נודע, מגלה את עצמי. אין דרך אחרת לגלות את עצמי, מאשר להזמין את
 
הלא נודע. איך אלמד אם אמשיך עם הידוע והמוכר? איך אתקדם אם ארצה לנוח על זרי דפנה אחרי כל
 
העשיה שלי? ברגע ששיניתי את ההגדרה שלי מול המילה מנוחה, שם התחלתי לשוט על זרם החיים,
 
הזרם המשיט אותי בנוחות אל מחוזות מעניינים, מרתקים, יפים , הממלאים אותי בהתרגשות שמפתחת,
 
מתפתחת ומתפתחת ללא סוף. ברגע ששיניתי את ההגדרה שלי בנוגע ל״מי אני״, השתחררתי מהצורך
 
להחזיק את מה שמנע ממני להגשים את חלומי.
 
 
באוקטובר 2016 נסעתי להתבודד בהרי האנדים שבאקוודור. עברתי ריטריט שמאני להטמעת התובנות ומשחזרתי לארץ,
 
הבדיקות היו תקינות. 
 
השתמשתי במדדי הרפואה לתמוך בי ולשקף לי את מצבי ובחרתי לפעול מאהבה ולא מפחד.
 
השתמשתי בכלים בהם אני משתמשת עם לקוחותיי בטיפולי הקוואנטום והוכחתי לעצמי שזה אפשרי.
 
יכולתי לבחור בהתערבות כירורגית. במקרה כזה, השיעור לא היה נלמד, הסבל הפיסי היה גורם לשרשרת תגובות שחוויתי אותן בעבר כשנותחתי מול מלנומה שלב 3.
 
בזכות ההתנסות הזו, ידעתי שאינני מוכנה לחזור על החלטה הנובעת מפחד וכיום, כשברור שזה עובד,
 
אני מזמינה את כל מי שמתחזק מול הסיפור הזה, להירתם למסע אמיץ ומשחרר, המעניק כוח לשנות וליהנות ממציאות חדשה ורצויה.
 
ליחצו כאן לפרטים 
 

מאמרים נוספים שיעניינו אותך

השארת פרטים

שלח
המלצות

טניה ממליצה על תהליך השיקום: טופלה בשיקום איזומטרי לאחר כאבי ברכיים. קרא בהרחבה את ניתוח המקרה הי דניאלה! רציתי לשתף אותך במשהו. אחרי שיצאתי מהסטודיו שלך אחרי הצילומים. החלטתי לנסוע לחדר כושר. לא הייתי שם חודשיים ומאוד התגעגעתי אפילו לאווירה. תכננתי שאעשה כמה

להמלצה במלואה >>